הלימוד החודש מוקדש לעילוי נשמת הרב ד"ר ריימונד הררי ז"ל, לרגל היארצייט הראשון שלו. הרב הררי היה מורי הראשון לגמרא, וממנו התחיל החיבור העמוק שלי לגמרא. בתפקידו כמחנך וכמנהל ישיבה דפלטבוש וכרב קהילה, הוא השפיע על אלפים בחכמתו, בחמימותו, ובמחויבותו הבלתי מתפשרת לתורה. יהי זכרו ברוך.

המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע למחשבה בשעת השחיטה להשאיר את הדם או את האיברים המיועדים להקטרה עד למחר. לדעת רבי יהודה, מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ואילו לדעת חכמים אינה פוסלת, משום שאין מחשבה בקשר ל"אכילה".

המשנה מבהירה כי רק סוגים מסוימים של מחשבות פוסלות את הקרבן: מחשבה "חוץ לזמנה", "חוץ למקומה", או "שלא לשמה בחטאת ובקרבן פסח. המשנה מונה מספר דוגמאות למחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, כגון, מחשבה שאדם טמא או ערל יאכל את הבשר, או שהדם יינתן על מזבח הלא נכון.

עמדתו של רבי יהודה נלמדת בתחילה מן הפסוק בויקרא ז:טו "לא יניח ממנו עד בקר" המתייחס לאיסור השארת הבשר מעבר לזמן המיועד (נותר). אולם הגמרא דוחה את הלימוד הזה, שכן אין הוא יכול לשמש מקור למחשבת "חוץ למקומה" וגם כי כתוב בברייתא כי מקורו של רבי יהודה הוא בסברה: אם פעולה של השארת הדם מעבר לזמן או למקום פוסלת את הקרבן, אזי גם מחשבה לעשות כן צריכה לפסול.

 רבי יהודה אינו מרחיב את סברתו לשאר המקרים המובאים במשנה, כגון אכילה על ידי אדם טמא או ערל, משום שאפילו אם המעשים הללו יבוצעו בפועל, הקרבן עצמו לא ייפסל. הגמרא מנתחת כל אחד מהמקרים המוזכרים במשנה ומסבירה מדוע אף אחד מהם אינו פוסל את הקרבן.

רבי אבא מסביר שאף על פי שרבי יהודה פוסל קרבן כאשר ישנה כוונה להשאיר את הדם עד למחרת, אם לאחר מכן מתווספת מחשבת פיגול, כגון כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו, הקרבן הופך לפיגול, למרות המחשבה הפוסלת הקודמת. רבא מנסה להביא ראיה לדבריו של רבי אבא, אך ראייתו נדחית. רב הונא מקשה על דברי רבי אבא, והקושיה נותרת ללא פתרון.

רב חסדא מביא שתי אמירות, שכל אחת מהן רבא מנסה להוכיח, אך ההוכחות נדחות. הראשונה קובעת שאם אדם מתכוון שאנשים טמאים יאכלו את הקרבן ביום שלמחרת, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, אף על פי שטמאים אסורים באכילתו כבר עכשיו. השנייה עוסקת בקרבן פסח שלא נצלה, או בקרבן תודה שלא הובאו עמו לחמי תודה. אף על פי שבשר הקרבנות הללו אסור באכילה במצב זה, אם אדם טמא אוכל מהם, הוא חייב כרת.

בית שמאי ובית הלל חלוקים לגבי מספר מינימלי של מתנות דם הנדרשות על המזבח בקרבן חטאת. שניהם מסכימים שבכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, מלבד החטאת, אם ניתנה מתנה אחת בלבד, הקרבן כשר. אולם הם חלוקים לגבי קרבן החטאת: בית שמאי סוברים שיש צורך לפחות בשתי מתנות, ובית הלל סוברים שמתנה אחת מספיקה.

במקרה שבו נדרשת רק מתנה אחת, אם המתנה הראשונה נעשתה כראוי ובמהלך המתנה השנייה הייתה מחשבת פיגול (כלומר, כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו), הקרבן אינו נפסל. אך אם המתנה הראשונה נעשתה עם מחשבת פיגול והמתנה השנייה נעשתה כראוי, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, שכן המחשבה הפוסלת הייתה במהלך הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר.

לעומת זאת, בקרבנות הניתנים על המזבח הפנימי, כל המתנות נחשבות חיוניות. לכן, אם במהלך חלק מהמתנות בלבד ישנה מחשבה פסולה, כגון כוונה לאכול או להקטיר את הבשר לאחר זמנו, הקרבן נפסל, אך אינו נחשב לפיגול ואין עליו חיוב כרת, משום שפיגול חל רק כאשר הכוונה הפסולה מלווה את כל הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר (אין מפגלים בחצי מתיר).